סוכה. בבלי: רשי:

ורבי יהודה מכשיר. בגמרא מפרש פלוגתייהו:

ושאינה גבוהה עשרה. בגמרא מפרש טעמא:

שלש דפנות. נמי בגמרא יליף להו:

ושחמתה מרובה מצלתה. המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה:

מבוי שהוא גבוה. מבוי שהוא סתום משלש צדדין וראשו פתוח לרשות הרבים וחצירות פתוחות לו ויוצאות ובאות לרשות הרבים הרי הוא רשות היחיד לבני חצירות ואסרו חכמים להוציא מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב שהחצירות כל אחת רשות לעצמה והמבוי רשות לכולן והצריכו בו שיתוף להשתתף כל החצירות בפת או ביין ולהניח השיתוף באחת מן החצירות ולפי שאין לו מחיצה רביעית וקרוב הוא להיות דומה לרשות הרבים הצריכו היכר בראשו הפתוח לרשות הרבים או לחי זקוף או קורה מכותל לכותל ואם גבוה הקורה מעשרים אמה:

ימעט. ישפיל:

אינו צריך. והתם מפרש טעמא:

סוכה מדאורייתא. דעשרים אמה דילה ילפינן מדאורייתא וקודם שנשנית המשנה נאמרה שיעורה מסיני:

תני פסולה. שייך למיתני בה לשון פסול כלומר לא נעשית כתורה וכהלכה:

מבוי. דכוליה מדרבנן דמדאורייתא סגי ליה בשלש מחיצות ואינו צריך לקורה זו אלא מדרבנן:

תני תקנתא. דלא שייך למתני בה לשון פסול דמאן פסלה קודם שנשנית משנה זו הרי היא תחלת הוראתו ומצותו:

ואיבעית אימא בדאורייתא נמי. שייך למימר תקנתא:

סוכה דנפישי מילתה. ואין דומין תקנותיהן זו לזו וצריך לשנות הלשון לכל תקנה ותקנה כגון בגבוהה ימעט וכשאינה גבוהה יגביה ושאין לה שלש דפנות יעשה לה ושחמתה מרובה יוסיף סכך הלכך פסיק ותני פסולה דמצי למיכללינהו לכולהו בהך פסולה דקיימא לן ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה :

מבוי לא נפיש מיליה. באותה משנה:

למען ידעו. עשה סוכה שישיבתה ניכרת לך דכתיב ידעו כי בסוכות הושבתי צויתי לישב הכי דריש ליה ואעג דאין יוצא מידי פשוטו דהיקף ענני כבוד מיהו דרשינן ליה לדרשה:

דלא שלטא בה עינא. שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה:

וסוכה תהיה לצל. משמע אין סכך אלא העשוי לצל:

אלא בצל דפנות. שהצללין מגיעין זה לזה מתוך גובהן של דפנות ואין צריך סכך ולקמן מוקי פלוגתייהו לר זירא בשאין בה אלא ארבע על ארבע דקים להו לרבנן דבהאי שיעורא ליכא צל סכך אלא צל של דפנות:

עשתרות קרנים. שני הרים גדולים והשפלה ביניהם ומתוך גובה ההרים אין חמה זורחת שם בשפלה:

דל דפנות ליכא צל סוכה. שחמה באה מתחתי נמצא שמה בטל:

שבעת ימים. סוכה של שבעה ותו לא דהיינו עראי ודייה במחיצות קלות:

למעלה מעשרים. צריך לעשות יסודותיה ומחיצותיה קבועין שלא תפול:

עד עשרים אמה דאדם עושה כו. שפיר דמי דודאי יש בכלל קבע עראי והרי עשה כתורה ועל כרחך לא הקפידה תורה על העראי אלא לשם שיעור לתת לך שיעור בגובהה שתהא יכולה לעמוד על ידי יתידות עראי:

כולהו. הנך אמוראי:

כרבה לא אמרי. דיליף מלמען ידעו:

ההוא. לאו בידיעה דישיבת סוכה קא אמר אלא בידיעות דורות הבאין היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות:

לימות המשיח. אותם סוכות יהיו לצל לעונג ולמסתור אבל סוכת מצוה אינה לצל:

תרתי. דאין שם סוכה אלא העשויה לצל דההיא דימות המשיח משום דעשויה לצל קרויה סוכה:

משום קושיא דאביי. דעשה מחיצות של ברזל ושינויא לא משמע להו הואיל וקרא לאו דוקא עראי נקט לא ילפינן מיניה שיעורא:

כמאן. מהנך אמוראי דלעיל אזלא הך כו:

מחלוקת. דר יהודה ורבנן:

משלט שלטא ביה עינא. דרך דפנות דאי טעמא משום עראי הוא או משום צל בדפנות מגיעות לסכך אמאי מודו רבנן:

הג מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות אבל יש בה יותר כו:

משום צל. דאי משום משלט עינא בטפי מד אמות פורתא לא שלטא בה עינא:

הכי גרסינן מחלוקת בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו כו. ואם תאמר קשיא דרב אדרב אמוראי נינהו ואליבא דרב:

ראשו ורובו. דרך סעודתן בהסיבה היתה על מטות ומסובין על צד שמאלם ואין אוכלין זקופין ויושבין כמונו לפיכך הוצרך לומר ראשו ורובו לאפוקי קטנה שראשו נכנס בה ושלחנו ולא רובו או ראשו ורובו ולא שלחנו:

כמאן דלא כחד. מהנך דלעיל דמפרשי טעמא דעשרים אמה דאי משום משלט עינא משיעורא דיותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו לא שלטא וצל נמי ליכא ומחיצות קבע נמי בעיא:

למשכא. למשך הסוכה דאמר בין גדולה בין קטנה לא נחלקו אלא בשאין דפנות מגיעות:

אלא רב הונא ורב חנן. דאמרי טעמא דרבנן בשיעורא דמשכא הוא ומר אמר דא ומר אמר ראשו ורובו ושלחנו:

נימא בהכשר סוכה. בארכה וברחבה פליגי דתרווייהו אית להו דכי פליגי רבנן בסוכה המצומצמת בשיעור הכשר אורך סוכה פליגי ובטפי מיהא מכשרי אפילו היא גבוהה דכיון דרויחא איכא צל סכך או טעמא אחרינא להכשירה דרב הונא סבר אי אפשר להעמיד מחלוקתן בפחותה מד אמות דאם כן בלאו גבוהה מעשרים אמה פסולה דהכשר סוכה בארבע אמות כרבי דאמר לקמן הכי :

אבל יותר מכדי ראשו כו כשירה. וטעמא דפסול למעלה מעשרים לא ידיע לן כדאמרן לעיל דהך לא כחד:

ומר סבר בכדי ראשו ורובו ושלחנו. וכן ביותר עד ד אמות פליגי בגובה וטעמא משום צל אבל ביותר מד לא פליגי דכיון דרויחא איכא צל:

מיתיבי. להנך אמוראי דפרישו דפלוגתא דמתני כדמפרש ואזיל:

קטן שאינו צריך לאמו. אמרינן לקמן דחייב לחנכו במצות סוכה:

מדרבנן. שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה כדי שיהא מחונך ורגיל למצות:

משום אוירא. רוח שהוא שולט בה מפני החום:

אלא למד בקטנה פליגי. אבל בגדולה אפילו רבנן מודו:

וכי דרכה של מלכה. והלא נערותיה ומשרתיה מסובים עמה:

לקיטוניות שבה. סוכה גדולה לבני מסיבת וקיטונית קטנה בתוכה לצניעות והיא בקיטונית יתבא ואעג דפסולה לא איכפת לן דאשה פטורה מן הסוכה:

ורבי יהודה סבר כו. ואת לרב חנן דמוקי פלוגתא בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו הכא כיון דבניה גבה הויא לה גדולה ומודו בה רבנן ומאי ראיה של רבי יהודה יל דשולחנה בתוך הסוכה הגדולה היתה ובניה על השולחן היו יושבין ראשן ורובן ולא כמסובין הן ולא כזקופין ולי נראה דודאי לרב חנן קשיא והאי תירוצא לרב הונא הוא וכן עיקר דשיעור ראשו ורובו אמרינן לקמן דאינו אלא ז טפחים ואי אפשר לשבעה בנים בשבעה טפחים:

כבש. דאי כבה לא בעי שולחנו כדלקמן בפרק הישן ודיקא נמי גרסינן ודיקא נמי כדלקמן בגדולה פליגי והוא יושב על הפתח מבחוץ וראשו מושכב לתוכה ושולחנו לפני גופו בבית:

מדקתני. גבי פלוגתא מי שהיה ולא איירי בשיעורא דסוכה:

ואם איתא. דבשיעורא דסוכה פליגי ליתני סוכה המחזקת ראשו ורובו ושולחנו כשרה ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בש פוסלין כו:

אמר מר זוטרא דיקא נמי. דבקטנה פליגי ובשיעורא דפוסלין ומכשירין על כרחך אסוכה מהדרי:

אלא לא גרסינן והכי גרסינן לעולם בתרתי פליגי:

פטור מן המזוזה. כולה מפרש טעמא לקמן:

ואינו נחלט. אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקע בלא בנין:

מעורכי המלחמה. מי האיש אשר בנה בית חדש וגו :

ואין מערבין בו. דרך בתיהם להיות פתוחין לחצר והרבה בתים פתוחים לחצר אחת והן יוצאין דרך חצר לרשות הרבים נמצא החצר רשות לכולן והבתים כל אחד מיוחד לבעליו ואמרו חכמים אין מוציאין מרשות לרשות בלא עירוב שיערב כל הרשויות להיותם רשות אחת ותיקנו ליתן כל בית ובית שבחצר פת וכולן בסל אחד ומניחין אותו באחד מן הבתים ונעשים כולם כאילו דרין באותו בית וכל הבתים דירה אחת ואשמעינן הכא דבית שאין בו ד על ד אין צריך ליתן את הפת:

ואין משתתפין בו. שתיקנו חכמים על כל חצר הפתוחה למבוי כדרך שתיקנו עירוב לבתי החצר שיהו נותנין בשיתוף ואם בית קטן זה פתוח לחצר שבמבוי ואין בית אחר פתוח לה אין משתתפין בו אין צריכה ליתן בשיתוף:

ואין מניחין בו עירוב. החצר לאחר שגבו אותו מן הבתים:

ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. דתנן במסכת עירובין נותנין קרפף לשתי עיירות אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים עושה קרפף לשתיהן להיות אחת שתי עיירות המובדלות זו מזו קמא אמות ושליש ויש באמצע בית נמצא אותו בית בתוך שבעים אמה וד טפחים לשתיהן נעשה אותו בית כעיבור להן כאשה עוברה שכריסה בולטת ומצטרפת להיות שתיהן כאחת ללן באחת מהן שיהו שתיהן לו כד אמות ומונה אלפים מחוצה להן ואם יש בית פחות מד אמות אינו חשוב לצרפן:

ואין האחין או השותפין חולקין בו. קסד השתא שאין יכולין לכוף זה את זה לחלק לפי שאין בו כדי לזה וכדי לזה:

לימא רבי היא. דלא חשיב סוכה בציר מד אמות:

ולא רבנן. דכי היכי דמכשרי בסוכה אלמא דירה היא והוא הדין לכל מילי דבית:

כולהו בית כתיב בהו. מזוזות ביתך כי תבנה בית חדש ובא אשר לו הבית כי ימכור בית מושב אשר בנה בית חדש :

הכי גרסינן אין מערבין ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב דלא חזי לדירה עירובי חצירות אין מניחים בו אבל שיתופי מבואות מניחין בו כו:

דלא חזי לדירה. וטעמא דעירובא מפרש בעירובין משום דירה דבית שנותנין בו הפת של עירוב הוי כאילו כולן דרין בתוכו ונמצאת כל החצר משתמשת לבית אחד הלכך בית דראוי לדירה בעינן ופת נמי אינו צריך ליתן כיון דלא מיקרי דירה אין הדר בו אוסר על בני חצר שאין רשותו כלום:

דלא גרע מחצר. שאינו מקורה והאי נמי סלק הקיפו וקרויו כמי שאינו נמצא שיתוף עומד באויר החצר ותנן דשיתוף נותן באויר החצר משום דעירוב החצר לצירוף הבתים הוא להיות כולם כדרים בבית אחד הלכך בעינן בית הראוי לדירה ושתוף המבוי אינו אלא לצרף החצרות וחצרות לאו דירה נינהו והלכך לא בעי דירה אלא באוירא של חצר דיו ובמקום משתמר ויהיו כל החצרות כולן כאילו תשמישן להיות אחד:

מי מינטר לא גרסינן דאי משום נטירותא תרוייהו נטירותא בעו ועוד דבחצר מנטר הוא בכלי ומעירוב פריך דבעיא בית דירה כדמוכח לקמן אלא הכי גרסינן עירובי חצירות בחצר והתנן הנותן את עירובו כו. עירוב הגבוי מבתי החצר ונתנו בבית שער היינו בית קטן שלפני שער החצר או מבפנים או מבחוץ ושומר הפתח יושב שם:

אכסדרה. שלפני הבית שקורין פורטקא:

מרפסת. עלייה ארוכה על פני החצר על פני רשות הרבים ובה פתחים הרבה לפי מחיצותיה ודיורין בכל אחת ואחת ועושין מרפסת ארוכה לפני הפתחים כאורך עלייה וכולן עולים בסולם אחד למרפסת ודרך המרפסת נכנסין ויוצאין כולן. מרפסת אלוייר סולם אשקלא:

אינו עירוב. דלא חזי לדירה שכל היוצא ונכנס עובר עליו:

אלא הכי קאמר עירובי חצירות בבית שבחצר. והאי בחצר דקתני לאו באוירא אלא באחד הבתים שבה ולאפוקי בית שבחצר אחרת שאין מצרפן ושיתופי מבואות דקתני במבוי הנ קאמר באחת החצרות שבמבוי ולאפוקי חצר שבמבוי אחרת:

בורגנין. צריף שעושין מן ערבה וקנים לשומרי פירות או לציידי עופות ותניא בעירובין בכיצד מעברין בורגנין מתעברין עמה:

למלתייהו. ללינת לילה לאדם אחד:

הא לא חזי למלתיה. דכל בית עשוי לדירת קבע תמיד:

הכי קאמר אין בו דין חלוקה כחצר. ומהו דין חלוקה כדרב הונא ורב חסדא:

חצר מתחלקת לפי פתחיה. חצר שהיו בתים פתוחין לה וחלקוה שני אחין ביניהם זה נטל שלשה בתים קטנים וזה נטל כנגדן בית גדול אם באו לחלק אוירא של חצר זה שנטל שלשה בתים הקטנים נוטל ג חלקים כמנין שלשה פתחים וזה נוטל רביע לפי שהחצר עשוי ליציאה וביאה שדרך החצר נכנסין ויוצאין מן הבתים לרהר ומכניסין משאותיהן ופורקין לפני פתחיהם לפיכך חצר מתחלקת לפי הפתחים:

ורב חסדא אמר. אין צריך ליתן לכל פתח אלא דא כנגדן מן הפתח והלאה ורחבן ברוחב הפתח ואפילו הוא רחב י אמות נוטל ד אמות במשך וכנגד כל רחבו לפרק משאו ובית קטן זה הפחות מד אין לפתחו דין חלוקה ליטול בחצר לא כרב הונא ולא כרב חסדא:

דהני מילי. דשקיל חלק בחצר בית דלמיהוי קאי ומבעי ליה לחצר לפרק משאו:

היתה גבוהה מעשרים. פיסקי שמועות הן של כל בני הישיבה שהיו במדרשו של רב אשי שסידרו הגמרא:

ובא למעטה. למעט גובה חללה מכ ונותן בקרקעיתה להגביה:

לא הוי מיעוט. שאין סופו להניח שם כל ז מפני הפסד ממונו:

ואף על גב דבטלינהו. לכל שבעה בטלה דעתו אצל כל אדם ואין ביטולו ביטול:

תבן וביטלו. בפיו לשבעה:

תבן ואין עתיד לפנותו. ולא יצטרך לפנותו כל ימי החג ומיהו לא בטלו ממש בפיו:

או עפר. נתן בו סתם ואין ידוע אם עתיד לפנותו אם לאו:

מחלוקת ר יוסי כו. וכן עפר ואין עתיד לפנותו יש בו מחלוקת דבטיל לר יוסי מסתמא ואפי לא בטלו בפיו ולרבנן לא בטיל והא דנקט עפר סתם משום כחו דר יוסי דאפי סתם דלא ידיע אי עתיד לפנותו אי לא אמר דבטיל אבל תבן ראוי לבהמה ולהסקה או לטיט הלכך סתמיה לא בטיל אפילו לרבי יוסי:

הכי גרסינן בית שמילאהו תבן או צרורות וביטלו. ולענין אהלות תנן דטומאה שיש לה אהל חלל טפח אינה בוקעת למעלה מן הגג אבל טומאה רצוצה שאין לה חלל טפח הימנה לגג שכנגדה עד לרקיע טמא דבוקעת ועולה וכן הלכה למשה מסיני והלכך בית שיש בו מת או כזית מן המת ומילאוהו תבן או צרורות וביטלו הויין רצוצה ובוקעת אבל לא ביטלו הוי כמאן דפנייה ויש לה חלל:

תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטיל. ופליג בין אתבן בין אצרורות דצרורות היינו עפר וקאמר תק דצריך ביטול ואל ר יוסי תבן אם ידוע שאינו עתיד לפנותו הרי הוא בטל מאליו וצרורות אפי סתמא דלא ידיע אי עתיד לפנותו אי לא מסתמא בטל אלא אכ ידוע דעתיד לפנותו דההיא הוי כסתם תבן ולא בטיל אלמא דתבן וביטלו עפר וביטלו כולהו מודו דבטיל תבן סתם ועפר ועתיד לפנותו דכולי עלמא לא בטיל תבן ואין עתיד לפנותו ועפר כיוצא בו או אפי עפר סתם מחלוקת דלרבי יוסי בטיל:

והוצין. של סכך ראשיהן התלויין:

אם צלתם. של אותם הוצין מרובה מחמתם אי הוי שקלת ליה לסכך העליון:

כשרה. דמנינן עשרים מהן ולמטה:

סבר אביי למימר. דכי היכי דבגובהה לא ממעטי להכשיר היכא שחמתן מרובה מצלתן בנמוכה נמי לא ממעטי לפסול ואם חמתן מרובה מצלתן כשרה:

דופן האמצעי. דסתם סוכה בת שלשה דפנות כי מתניתין והרביעית היא כולה פתח:

על פני כולה. שמגיעין ב ראשי האיצטבא לב דפנות הצדדין ואיצטבא הוא בנין אבנים וטיט אם יש בה באיצטבא שיעור הכשר סוכה קטנה שבעה טפחים ומשהו דהיינו ראשו ורובו ושלחנו:

כשרה. כל הסוכה שיש לה ג דפנות והאי הכשר סוכה אפי מן האיצטבא והלאה דמנינן חללה מראש האיצטבא ומעלה ונמצא דופן אמצעי כולו כשר ודפנות הצדדים ברחב האיצטבא הוכשרו בה הרי כאן סוכה קטנה כשרה ואמרינן לקמן פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה ומפרשינן ליה אם יש הכשר סוכה ביחד ועוד יש בסוכה משם והלאה פסל היינו סכך העשוי בפסולת גורן ויקב שזהו דרכן ליעשות ויוצא מהכשר סוכה שאין לו הכשר דפנות נידון כסוכה הלכך כל הסוכה כמות שהיא גדולה כשרה:

מן הצד. כגון אם בנה האיצטבא על פני אחד מדופני הצדדים:

אם יש משפת איצטבא ולכותל. השני שהרחיקו ממנו ד אמות:

פסולה. דלא הוכשרו באיצטבא זו אלא שתי דפנות אותו שסמוך לה מן הצד והאמצעי שראש האיצטבא מגיע לו:

פחות מד אמות כשרה. שאף הוא הוכשר על ידה דקיל הלכה למשה מסיני דמכשרי סוכה על ידי עקימת דופן עד ארבע אמות חסר משהו ורואין סכך העליון המחובר לדופן הרחוק כאילו הוא מן הדופן עצמו ועקום עד כנגד שפת האיצטבא וכאן מודדין את גובהן משפת האיצטבא ולמעלה ואף על פי שמתחתיו נמשך כלפי חוץ הואיל וראשו אינו כלה עכ זהו גובה חללה והרי נתמעט חללה מתחתיו:

בית שנפחת. גגו וגגין שלהם חלקים הן ושוין ולא משופעים ונפחת הגג באמצעו:

וסיכך. בסכך כשר על פי הפחת ונמצא סכך הכשר מופלג מן הדפנות לכל צד:

פחות מארבע אמות כשרה. שדופני הבית נעשין לה דפנות והתקרה פסולה המפסקת בינתיים רואין אותה כאילו הוא מן הדופן ונעקם הדופן עד כאן ואין כאן סכך פסול אלא דופן ומחובר לסכך כשר:

התם הוא. דאמר דופן עקומה משום דדופן דידה חזי לדופן דאינו גבוה מכשיעור ואין צריך לעקמו אלא כדי לקרבו לסכך:

אבל הכא דלא חזי לדופן. ועקימותו משום דליתחזי למיהוי דופן הוא לא אמר קא משמע לן:

וחקק בה. גומא באמצע:

כדי להשלימה לעשרה. כנגד הגומא ובאותה גומא הכשר סוכה באורך ורוחב:

פחות משלשה. כלבוד הלכה למשה מסיני וחשבינן ליה כאילו החקק לבוד ומגיע עד הכותל לבוד סניף אפושטיץ בלעז דבר שמאריכין אותו על ידי סניפין כדי לסנוף חקק על חקק:

התם דאיתיה לדופן פחות מארבע אמות. התם דאיכא שם דופן עליו דכל דופן שאינו פחות מי שמו דופן ואפילו גבוה עד לרקיע הלכך עד ארבע אמות חסר משהו אגמריה רחמנא למשה דופן עקומה:

הכא. פחות מי אין שם דופן עליו אלא השתא הוא דבעינן לשוייה דופן הלכך במה שאינו דופן לא אגמרי רחמנא דהא דופן עקומה אגמרי והאי לאו דופן היא והלכך פחות מג טפחים בכל דוכתא לבוד הוא שפיר דמי ואי לא לא:

ובנה בה עמוד גבוה עשרה. רחוק מן דפנות הרבה ובו הכשר סוכה שיש בראשו שבעה ומשהו על שבעה ומשהו:

גוד אסיק מחיצתא. של עמוד שמבחוץ סביב הגביהם עשרה סביבות ראשו והרי יש בהן גובה י וחשובה סוכה על ראשו ודופני העמוד דופנותיה על ידי גוד אסיק וסכך של מעלה כשר לה דאינו למעלה מכ מראש העמוד:

מחלוקת על שפת הגג. דמחיצת הבית תחתיה כנגד בין הקונדיסין ואיכא למימר גוד אסיק והכא לא אמרינן דבעינן מחיצות ניכרות:

אבל באמצע הגג. שאין תחתיה מחיצות סביב דברי הכל פסולה ולא דייה בארבעת הקונדיסין להיות לה שם ד מחיצות:

הכי גרסינן ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת. ועל ידי הקונדיסין ר יעקב מכשירה וכגון שהן רחב טפח לכל צידיהן דאיכא שם מחיצות טפח מצפון לדרום ושם מחיצות טפח ממזרח למערב בכל אחת ואחת כדלקמן ורבנן סברי לא מתכשרה אלא בשתי מחיצות כהלכתן כשיעור משך סוכה ובשלישית אפילו טפח:

אבל בשפת הגג דברי הכל כשרה. דאמרי גוד אסיק:

דכי אמצע הגג דמי. דאין מחיצות תחתיה דנימא גוד אסיק:

תיובתא דרב הונא. דאמר אבל באמצע דברי הכל פסולה:

באמצע הגג הוא דפליגי. השס הדר ודייק ממתניתא לאותבי תיובתא אחריתי:

בתרתי. חדא למאי דאמר באמצע הגג דברי הכל פסולה ומתניתא קתני דבה פליגי וחדא למאי דאמר מחלוקת על שפת הגג ואנן מצינו למידק ממתני דבשפת הגג דברי הכל כשרה:

כל שאלו יחקקו ויחלקו. בקונדיסין עגולין קא אמר רואין כל שיש בעוביין כל כך שאילו יחקק וינטל עובי עיגולן וירבעום ויחלקו ויש בהן טפח לכאן וטפח לכאן ולאחר שירבעום יחלקום מבפנים ויעשו אותם כעין מרזבים שלנו שיש להם שתי דפנות שאם אתה זוקפן אחד מדפנותיה עומד ממזרח למערב והשני מצפון לדרום:

נידון משום דיומד. אתה דנו להכשיר כדין שאמרו חכמים לענין פסי ביראות בעירובין שניתרין בארבעה דיומדין ועל שם שיש לכל אחד שתי מחיצות קרי להו דיומדין דיו עמודין שני עמודין:

שהיה ר יעקב אומר דיומדי סוכה דיו בטפח. ולא כשל פסי ביראות שהצריכום אמה לכאן ואמה לכאן ועל כרחיך הא דרבי יעקב דאמר יחקקו ויחלקו בעגולין קאמר דאי במרובעין לא אמר אלא יחלקו דהכי אמרי להו בעירובין:

שתים כהלכתן. באורך כל הסוכה וברחבה אחד לארכה ואחד לרחבה:

ושלישית אפילו טפח. דהכי אגמריה רחמנא למשה מסיני דבשלישית סגי ליה בטפח:

רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. להך מילתא דלקמן:

בכולי סדר מועד. כל היכא דאמרינן האי זוגא כי הדדי בשמעתא איכא אמוראי דמחלפי רבי יוחנן ומעיילי רבי יונתן:

ארון תשעה. גובהו דכתיב ואמה וחצי קומתו ואמה בת ששה טפחים:

ותניא מעולם לא ירדה שכינה למטה. וקרא כתיב דעל כפורת ירד שמ למעלה מעשרה מיפסקא רשותא:

למעלה מעשרה טפחים. תירוצא הוא:

שפירש שדי מזיו שכינתו. פרשז נוטריקון קא דריש:

מדת קומתה לא נתנה. מדת עוביה היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי תיבה:

מסגרת. שפה כעין לבזבזין סביב השלחן:

תפשת מרובה כו. כל דבר שמשמעו מרובה ומועט אם תפשת את המועט יפה תפשת דבציר מהכי לא משמע ואם ימצא שהיה לך לתפוס המרובה הרי הוסיפו לך ולא נטלו ממה שבידך כלום ואם תפשת המרובה לא תפשת שאתה נראה כשקרן בדבריך ושמא המועט יש לך לתפוס ואתה הרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפשת אבל כשתתפוש המועט אם יוסיפו טוב ואם לאו מה שתפשת תפשת ומשל הוא:

ונילף מציץ. שהוא מועט ממסגרת:

קדש למד מלמטה גרסינן:

אני ראיתיו ברומי. שהכניסוהו לאוצר המלך כדאמרינן במעילה בבן תלמיון:

תכשיט. מלבוש לאדם:

מזר. של ארון או של מזבח או של מסגרת זר אינו כלי אלא תיקון כלי לקשטן:

מסגרת נמי הכשר. קישוט שלחן הוא:

למטה היתה. מרגל לרגל היתה נתונה בראשם ודף השלחן מונח עליו:

הניחא כו. פלוגתא במנחות :

מאי איכא למימר. אדיליף מינה נילף מזר:

ואין פנים. של אדם פחותין מטפח:

בר יוכני. עוף גדול הוא מאד ובבכורות אמרינן פעם אחת הטילה בר יוכני ביצה במקומנו וטבעה ששים כרכים ושיברה ש ארזים:

פני פני גמר. גש גמר ובציפרתא לא כתיב פני:

תפשת מרובה. במקום שאתה שומע אף המועט במרובה לא תפשת דיש להקשות תפוס את המועט והרי אתה שקרן בדבריך:

ונילף מפני הכרובים. דזוטרי מטפח:

היינו פני כרוב היינו אדם. הלא שניהן שוין ולמה חלקם הכתוב ומשני לעולם כרוב נמי פני תינוק הוא וזהו חילוקם פני אדם אפי רברבי פני הכרוב אפי זוטרי:

וממאי דחללה עשרה. כיון דמארון וכפורת ילפת עשרה ממאי דחללה עשרה לבד מעובי סככה דלמא בהדי סככה כי ארון וכפורת:

בשליש הבית היו עומדין. שהיו הכרובים שעשה שלמה עומדין בארץ על רגליהם וכתיב קומת הכרוב עשר נמצא קומתו כלה בשליש גובה הבית שהוא שלשים אף כאן במשכן כשהיו הכרובים שעשה משה על הכפורת היה גבהן כלה בשליש גובה הבית:

משכן כמה הוי. גבהו:

תלתיה כמה הוי עשרים. נמצא גובה הכרובים כלה לסוף עשרים טפחים מן הארץ והן עומדין על הכפורת:

דל עשרה טפחים דארון וכפורת. לדעת מראשם של כרובים כמה הוי נמצא מראשם של כרובים עד רגליהם עשרה טפחים:

וכתיב סוככים בכנפיהם. אלמא מכנפיהם ולמטה עד הכפורת קרוי סכך וכנפיהם למעלה לגבהן היו פרוסות אלמא תחת כנפיהם עשרה טפחים חלל עד הכפורת וקרי ליה סוכה:

וממאי דגדפייהו עילוי רישייהו. פריסי דהוה ליה חללה עשרה:

להדי רישייהו. בשוה לראשם דהוה ליה עשרה עם עובי הכנפים:

הניחא לרבי מאיר דאמר. במסכת מנחות :

כל האמות. שבמשכן בין של כלים בין של בנין היו נמדדות בבינונית שהיא אמה בת ששה טפחים והיא קרויה בינונית מפני שיש בת חמשה קטנה הימנה והיא אמת יסוד וסובב ואמת הקרנות ואמת ריבוע של מזבח הפנימי כדאמר במנחות מהאי קרא ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח וגו ויש גדולה הימנה חצי אצבע כדתניא בפסחים שתי אמות היו בשושן הבירה אחת יתירה על של משה חצי אצבע שתי אמות ב מקלות עשויין למדוד בהן האמות שושן הבירה מקום הוא על חומת שער מזרחי של הר הבית ושושן הבירה מצויירת בו הניחא לרמ שהשוה כל האמות איכא למילף כדילפת דל י לארון וכפורת פשו להו עשרה מכנפיהם עד מקום מושבם:

מאי איכא למימר. אי מינה ילפת בעי חללה חד סרי ופלגא דארון וכפורת תמניא ופלגא הוא דהוו וכיון דכרובים בשליש הבית עומדין דהיינו לסוף עשרים פשו חד סרי ופלגא תחת כנפיהם:

לרבי יהודה. דלא מצי יליף מקראי כל שיעור מחיצה הלכתא גמירי לה מסיני וגמירי דבציר מעשרה לבר מסככה לאו מחיצה היא ובהכי הויא מחיצה:

שיעורין. של איסורין כגון כזית לכל אכילת איסור וככותבת ליום הכפורים:

חציצין. שהחציצה פוסלת בטבילה:

ומחיצין. הלכות מחיצה:

לשיעורין נאמר. הפסוק מדבר בשבחה של ארץ ישראל שאפילו בדברי תורה צריכין לשער בפירותיה איסורין שבתורה:

כליו על כתפיו. שאינו לבוש בהן:

וסנדליו וטבעותיו בידו. אחוזין בידו טבעותיו דומיא דסנדליו:

טמאין מיד. בלא שהייה דכתיב והבא אל הבית יטמא וכולהו בא אל הבית קרינא בהו:

היה לבוש כליו. דאיקרו להו בגדיו:

הוא טמא מיד. דכתיב והבא אל הבית יטמא:

והן טהורין עד שישהה. דכתיב והאוכל בבית יכבס וגו ודרשינן בתכ אין לי אלא אוכל ושוכב אוכל בלא שוכב שוכב בלא אוכל לא אוכל ולא שוכב מניין תל יכבס בגדיו ריבה שתי פעמים כתיב יכבס בגדיו ואם סופנו לרבות הכל מה תל והאוכל ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי אכילה וגופו טמא מיד דהכי כתיב והבא אל הבית יטמא ולא כתיב כיבוס בגדים והאוכל בבית דהיינו שוהה כדי אכילה יכבס בגדיו:

אכילת פרס. חצי ככר שיערו חכמים אותו למזון שתי סעודות לעירוב דתנן בעירובין חציה לבית המנוגע:

פת חטין. שהייתה מועטת משל שעורים:

מיסב. דהיינו דרך אכילה מי שהוא מיסב הוא עסוק באכילה ואינו טרוד בדברים אחרים:

עצם כשעורה. מן המת:

ואינו מטמא באהל. כשיעור זה עד שיהא שדרה או גלגולת שלמה או רוב מנין אברי אדם:

גפן. מה שיערו בו:

כדי רביעית יין. בשאר איסורי נזיר דאיכא למאן דאמר במסכת נזיר דחרצנים ולולבין ועליו מצטרפין לשיעור רביעית יין שאם יתנם לכוס מלא יין עד שיצא ממנו רביעית יין ואין דומה המשער בכוס מלא מים למשער ביין משום דיין עב הוא ואינו ממהר לצאת אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים:

תאנה. מה שיערו בה:

כגרוגרת להוצאת שבת. שיערו בכל האוכלים:

כל כלי בעלי בתים שיעורן. בנקביהם:

כרמון. דעד שניקב כמוציא רמון שם כלי עליו ומקבל טומאה לפי שבעל הבית חס על כליו וכשהוא מוציא זיתים הוא משתמש בו רמונים אבל כלי אומן שעומד לימכר טהור בנקב כל שהוא:

רוב שיעוריה כזיתים. מת ונבילה ואיסור חלב ודם ופיגול ונותר וטמא וגיד הנשה:

דבש. כל מיני מתיקה קרויין דבש ותמרים מיני מתיקה הן:

כותבת. תמרה:

ליום הכפורים. דלא כתיב ביה אכילה אלא אשר לא תעונה מידי דמייתב דעתיה ומפקע ליה מעינוי:

מי כתיבי. כלום כתיב בתורה עצם כשעורה ובית המנוגע בחטין וכן כולם:

הג בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ כו:

נימא אחת קשורה. ומקפיד עליו חוצצת דמיהדק שפיר ולא עיילי בה מיא ואמרינן לקמן גזרינן על מיעוטו המקפיד:

שלש אינן חוצצות. לפי שהשער קשה ולא מיהדק שפיר ועיילי ביה מיא:

את הטפל לבשרו. יהא במים הטפל הדבוק:

דבר תורה. הלכה למשה מסיני:

רובו. רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחת אחת ומקפיד עליו חוצץ:

אין מקפיד עליו. הוה ליה כגופיה הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגביה ולא חייץ:

וגזרו על רובו שאינו מקפיד. הואיל והוי רוב ודמי במקצת לחציצה דאורייתא:

ועל מיעוטו המקפיד. הואיל ודמי ליה בהקפדה:

גזרה. לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא גזירה מדרבנן ורובו המקפיד לחודיה הוא דהוי הלכה למשה מסיני:

הא דאמרן. לגובה עשרה:

הניחא לרבי יהודה. דלא נפקא ליה מקראי איצטריך הלכתא:

לגוד. להיכא דצריך למיגד או גוד אחית או אסיק כגון אכסדרה בבקעה דאמרינן בה פי תקרה יורד וסותם:

ולבוד. פחות מג:

דופן עקומה. פחות מד אמות:

שתים כהלכתן. מזרחית וצפונית כמין גאם או דרומית ומערבית:

כהלכתן. כשיעור משך סוכה:

יש אם למסורת. כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל היא האם והעיקר ולא כמו שהוא נקרא:

בסכת תשבו ישבו בסכת כי בסכות הושבתי חד מלא ותרין חסרין:

בסכת. משמע חדא:

לגופיה. דאין דורשין תחילות פסוק הנאמר ראשון אינו לדרשה אלא למשמעי אתא:

הילכתא. הא דאמרינן לעיל הלכה למשה מסיני להכי נמי אתמר ליה הלכתא למחיצות למיגרעיה לשלישית דופן סוכה ולמיסגי ליה בטפח:

סככה לא בעי קרא. דממשמעותא דגופיה נפקא דסוכה בלא סכך לא מקרייא:

דורשין תחילות. לדרשה הוו להו ארבעה:

למחסה ולמסתור וגו. ובלא ארבע מחיצות לאו מחסה מזרם הוא שהרוח משיב את הזרם דרך דופן הפרוץ:

כנגד היוצא. מקום שהמחיצה כלה באיזה שירצה אם השתים מזרחית צפונית יעשה הטפח בסוף הצפונית במקצועו לצד מערב או במזרחית לצד דרום:

ויעמידנו כנגד ראש תור. במקצוע צפונית מערבית באלכסון או מזרחית דרומית כשהמחיצות מערבית צפונית דנראה נוטה לב מחיצות ומיחזי כארבע מחיצות ראש תור היא תלם מענה של סוף שדה שהתלמים כלים והולכין באלכסון זה ארוך מזה מעט:

טפח שוחק. מודדין בד אצבעות שאינם נוגעות זו בזו דהוי טפח ומשהו:

ומעמידו בפחות מג. סמוך לאחת הדפנות ופחות מג כלבוד והויא ליה כמחיצה של ד טפחים ומשך סוכה שבעה נמצא רובו של דופן עשוי:

כמבוי המפולש. ששתי הדפנות זו כנגד זו:

כשרה. דהא נמי קרי כהלכתן:

לכל רוח שירצה. שהרי יש כאן ארבעה יוצאין ולאיזה יוצא שירצה יעשנו:

עושה פס. דופן גמור של ד טפחים ומעמידו בפחות מג סמוך לדופן אצל מקצוע פס ארבעה דכי אמרינן לבוד איכא ז טפחים ארוך כדי סוכה קטנה:

שתי דפנות. שלמות כהלכתן כמין גאם דאין נראות מפולשות כי האי:

אמר רבא ואינה נתרת אלא בצורת הפתח. בעירובין אמר היכי דמי צורת הפתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן והכא קאמר רבא דטפח ששנינו בברייתא שמתיר בדופן שלישית אינו מתיר אלא אם כן עשאו לאותו טפח צורת הפתח על פני כל הדופן כולו כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא וקנה של חצי טפח במקצוע שכנגדו וקנה על גביהם מזה לזה הוה ליה כאילו כל הדופן סתום דפתח שיש לו צורת פתח סתימה מעלייתא היא בפרק קמא דעירובין וזהו טפח שאמרו חכמים:

ונתרת נמי בצורת הפתח. משמע דטפח ששנינו היינו כדפריש רבי סימון לעיל עושה סתימה טפח אצל היוצא ואתא רבא למימר דאם עשה צורת הפתח על פני כל הדופן בשני קנים כל שהוא וקנה על גביהם קאי ליה במקום טפח ומכשר ליה כוותיה דאו האי או האי מכשר:

וצריכא נמי צורת הפתח. משמע דתרוייהו בעינן טפח אצל היוצא וקנה בזוית שכנגדו וקנה שעל גביהם קאי מטפח זה לקנה של זוית:

דקעביד טפח שוחק. אצל היוצא כדרבי סימון:

לא סבר לה מר ונתרת נמי. או האי או האי:

וכן לשבת. אעפ שצריך לשבת שלש מחיצות ליעשות רשות היחיד שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות הסוכה אם עשה ברהר סמוך לפתחו סוכה דאין בה אלא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח מכניס ומוציא הימנה לביתו ואעג דבשאר שבתות לא מישתרי אי נמי בשאר מחיצות שאינן של סוכה לא מישתרו בהכי לשבת דסוכה שריא דמיגו דההוא טפח אגמריה רחמנא למשה במחיצות סוכה דליהוי ליה דופן שלימה לסוכה הוי דופן נמי בשבת דסוכה לענין שבת:

דופן סוכה כדופן שבת. כל צידי דפנות שהתירו חכמים לשבת כגון מחיצה של שתי בלא ערב כדאמר בעירובין מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים ואעפ שרחב קנה אינו אלא מלא אצבע ויש בין קנה לקנה שלשה טפחים חסר משהו ואיכא פרוץ מרובה על העומד שפיר דמי דאמרינן לבוד והוה ליה כולו עומד או של ערב בלא שתי כדתנן התם מקיפין שלשה חבלים הוי היקף נמי לדופן סוכה ובלבד שיהא זהיר שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים כשהוא מקיף כי היכי דאמר לענין שבת דאם כן נפיק ליה מתורת לבוד ודווקא במקומות הרבה דהוי ליה פרוץ מרובה על העומד אבל מקום אחד או שני מקומות הוו להו כפתחים:

שהשבת אינה נתרת. אם יש בה פתחים הרבה שאין בהם צורת הפתח ורבים על העומד ומבטלי ליה לעומד:

מה שאין כן בסוכה. דסגי ליה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו היו לה פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצטרפת להו בהדי שתים הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה שריא:

מאי לאו. אפילו בשבת שבתוך החג קאמר דלא מישתריא לטלטולי והכי קאמר יתירה הלכות טלטול שבת דסוכה אהלכות הכשר סוכה לאכול ולישן ולצאת ידי חובת סוכה דלענין מיפק ידי חובתו נפיק ובלבד שלא יטלטל בה אלא ארבעה ולא יכניס מתוכה לבית:

לא. הכי קאמר יתירה הלכות טלטול שבת דעלמא אהלכות טלטול שבת דסוכה ששבת דעלמא אינה נתרת אלא בעומד מרובה דליכא למימר בה מיגו ושבת דסוכה נתרת משום מיגו:

ואי שבת דעלמא קאמר אבל שבת דסוכה והלכות הכשר סוכה שוין משום מיגו ליתני נמי יתירה הלכות הכשר סוכה דעלמא דחול אהלכות הכשר סוכה דשבת:

ואילו סוכה דשבת. אם עשויה כמבוי שתי דפנותיה זו כנגד זו סגי לה בלחי זקוף אצל היוצא אעג דאין רחבו טפח דמיגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה דהא מר משום דאית ליה מיגו אמר הכי לדידך דאמרת לחי משום מחיצה והזורק למבוי מפולש שיש לו לחי חייב אלמא מדאורייתא מחיצה היא ומתוכו לרשות היחיד נהי דמדרבנן אסור מדאורייתא מיהא מותר דהא מר משום דאית ליה מיגו אמר הכי:

סיכך על גבי מבוי מפולש שיש לו לחי כשרה. בשבת ולא בחול דמיגו דהוי דופן לשבת למהוי רשות היחיד הוי דופן לענין סוכה:

ההוא לא איצטריך ליה. לאשמעינן דיתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת משום דמרישא שמעינן ליה:

דהשתא מקילתא לחמירתא אמר מיגו. מיגו דהוי דופן לסוכה דקילא הוי דופן לשבת דחמירא:

מחמירתא לקילתא מיבעיא. דמבוי שיש לו לחי זקוף דכשר לסוכה בשבת:

פסי ביראות. בפרק שני דעירובין תנן דהתירו חכמים משום עולי רגלים לעשות לביראות שברשות הרבים פסין ארבעה כמו דיומדין ורואין כאלו יש מחיצה מזה לזה ונמצא הבור מוקף מחיצות וממלאין מתוכה לתוך המחיצה ואם סיכך על גבן כשרה בשבת דסוכות דמיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה ואעג דבעינן שתים כהלכתן:

וצריכא. לרבא למימר הנך תלת שמעתתא לאשמועינן דאמרינן מיגו:

דאי אשמעינן מבוי. הוה אמינא התם הוא דמכשרינן לסוכה עי מיגו דאיכא שתי מחיצות מעלייתא:

פסי ביראות. איכא שם ד דיומדין נוטין לארבע הרוחות שנים לכל מחיצה אמה מכאן ואמה מכאן שהדיומדין רחבין אמה לכל צד:

ואי אשמועינן הנך תרתי. ולא אשמעינן הך דאמרינן לעיל וכן לשבת הוה אמינא מחמירתא לקילתא הוא דאמר מיגו:

חמתה מחמת סכך. פוסלת בה ולא חמתה מחמת דפנות:

פרוכת מחיצה היא. דכתיב והבדילה הפרוכת לכם וגו:

ורבנן. אמרי לך מאי וסכות דאמר רחמנא:

ליכוף בה. למעלה פורתא כעין גג יעשה ממקצתה:

דירת קבע. ראויה להשתמש קבוע ונראית כבית:

שלש כהלכתן. ופרשינן טעמא למעלה למחסה ולמסתור מזרם:

בראש הספינה. שהיא גבוהה מאד כספינות הים שהן גדולות והרוח באה ועוקרתה ובראש העגלה נמי כיון דניידי מתחזי כעין עראי:

בש פוסלין. דראוי לתשמיש בעינן:

כמין צריף. גגה ודפנותיה באין כאחד כעין כוורת שאין גג ניכר לבד והדפנות לבד:

או שסמוכה לכותל. עשה קנים ארוכים וסמך ראשו אחד מוטה על הכותל וראשו אחר מוטה על הארץ דגגה ודופנה אחד שאין לה גג ואין נאה לדירה:

כשובך. עגולה:

ככבשן. עגולה דלית ליה כאחרים:

כדי לישב בה כו. סביבות הקיפה מבפנים:

כמאן. בעי ר יוחנן סוכה גדולה כל כך כרבי דאמר ד אמות בעינן בתמיה דעל כרחך לית לן תנא דמפיש בשיעורא דסוכה כוותיה וכי בעי רבי יוחנן כולי האי אליבא דמאן אמרה:

באמתא יתיב. כל אחד מקומו אמה נמצא הקיפה כד אמות וקיימא לן כל עגול שיש בהקיפו ג טפחים יש ברחבו טפח דכתיב בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב לעשר אמות רוחב שלשים אמה היקף אלמא הכא נמי בתריסר אמות היקף סגי דנהוי פותיא ארבעה:

הני מילי. דבהיקף ג איכא רווחא טפח:

בעיגולא. רוחב טפח יש בו והוא עגול וכל עגול אין רחבו אלא באמצעו ואנן בעינן ד אמות מרובעות שיהא ארבע בצידיה כמו באמצעה ובריבועא איכא הקיפא טפי:

מכדי כמה מרובע יתר על העיגול רביע. מתני היא בארבעים ותשע מדות והדברים נראין לעינים דאילו אמה עגולה חוט שלש אמות מקיפה ואמה מרובעת צריכה חוט ד לסובבה אמה לכל רוח:

בשיתסר. היקף סגי:

המ. דסגי בשיתסר מהאי טעמא דמרובע יתר על עיגול רביע:

בעיגולא דנפיק מיגו ריבוע. אם היקפת בחוט של טז אמה בקרקע בריבועא תמצא בתוכו ארבע מרובעות ואם היית צריך לעגלו מבפנים ולהוציא קרנות ריבועו אתה עוגלו בחוט יב ונמצא חיצון יתר על הפנימי רביע אף כאן אם היתה מרובעת סוכה זו דיה להיות כדי שישבו בהיקיפה ששה עשר בני אדם:

אבל בריבועא מגו עיגולא בעינן טפי משום מורשא דקרנתא. אבל עכשיו כשעשה אותה עגולה אם לא היה הקיפה אלא ששה עשר נמצא האמצע רוחב הרבה מארבע וצידיה הולכים וכלים עד לכלה ואין אתה מוצא בצידיה ארבע שאין לה זויות ורבי ארבע מרובעות בעי וצריך אתה לעשות על כרחך היקף עיגולה גדול כדי שתוכל לרבע מתוכה ארבע מרובעות שיש להם זויות:

מכדי כל אמתא בריבועא כו. כשאתה מודד אלכסון שלהם אתה מוצא לכל אמה שבריבוע תוספת שני חומשים כך שיערו חכמים:

בשיבסר נכי חומשא סגי. שהרי אינך צריך להרחיב עיגול זה אלא שתמצא בתוכו ד מרובעות וכשאתה מושיב לתוכו טבלא מרובעת יהא חוט העיגול המקיפו נוגע בקרנות הריבוע נמצא עיגול זה רחב מתוכו כמזוית לזוית של ריבוע שהוא חמש אמות ושלשה חומשים ודבר עגול כל רחבו שוה כאלכסונו כן אמצעו שהרי אין לו זויות נמצא תוכו חמשה ושלשה חומשין על חמשה ושלשה חומשין וכל שיש ברחבו טפח בעיגול צריך היקפו שלשה נמצא לחמש אמות רחב חמש עשרה אמה היקף ולשלשה חומשין תשע היקף שהן שתי אמות פחות חומש הרי שיבסר נכי חומשא פחות חומש:

לא דק. ר יוחנן במילתיה לצמצם ואמר טפי דכל כמה דהויא גדולה טפי עדיפא:

לחומרא. אם אמר להוסיף על השיעור דלא חש לצמצם לא הוה קשיא לן אבל השתא דבציר ליה שיעורא והכשיר את הפסולה קשיא לן מי לא דק במילתיה דלא ליקיל:

באמתא יתיב. ואי הוה מצריך רבי יוחנן להושיבם לתוכה ודאי איכא לאקשויי:

אלא ר יוחנן מקום גברי לא קחשיב. בתוך הסוכה אלא סביבותיה מבחוץ הוא אומר להושיבם הרי פיחתנו מן החשבון מרוחב העיגול שתי אמות על שתי אמות שכשאתה סובבו בחוט סביבו מבחוץ היקפו עשרים וארבע אתה מוצא בתוכו שמונה על שמונה דכל שיש בהיקפו שלשה יש ברוחבו טפח ועכשיו שהדפנות מפנימה למושבן אינו רחב אלא ששה על ששה דהא גברא באמתא יתיב והוצאת לך אמה מזה ואמה מזה לכל צד:

כמה הוו להו תמני סרי. בהקיפה יש שמונה עשר דהא רחבה ששה על ששה:

ולחומרא לא דק. שהוסיף מעט על השיעור ולא צמצמו ומיהו פורתא אוסיף דלא הרחיבו בתוכו יותר על שיעורו אלא שני חומשין דהיינו שליש מששה חומשין שהוסיף בהקיפו וליכא לאקשויי כדאקשת לעיל טובא מי לא דק:

ורבנן דקיסרי אמרי. לעולם מקום גברי בעינן דלהוי לתוכה עשרים וארבע אמות:

דעיגולא מגו ריבועא ריבעא. מפיק מן הריבוע כשאתה עוגל את המרובע מתוכו:

אבל ריבועא מגו עיגולא פלגא. כשאתה מרבע בתוך העיגול אתה מוציא ממנו חצי השיעור הנשאר בו דהיינו תילתא דכוליה הלכך לשש עשרה ריבוע צריך העיגול המקיפו סביב להיות עשרים וארבע:

ולאו מילתא היא. דהא ראינו דלא הוי שיעורא כולי האי אלא שיהא רחב כשיעור אלכסונא של מרובע וכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונו:

שתי סוכות של יוצרים. כך היה דרך של יוצרי כלי חרס בימיהן עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו ובחיצונה הוא עושה מלאכתו ומוציא קדרותיו למכור:

פנימית אינה סוכה. אם בא לישב בתוכה לחג לשם סוכה ואעג דלא בעינן סוכה לשם חג דהא כבית הלל קיימא לן דמכשרי סוכה ישנה במתניתין הכא אינה סוכה דלא מינכרא מלתא דלשם סוכה הוא דר בו דהא כל ימות השנה דייר התם ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם:

וחייבת במזוזה. לעולם משום דכל דירתו בה:

החיצונה סוכה. ויוצא בה ידי חובתו ואין צריך לסותרה ולעשותה לשם חג כבית הלל ומשום היכירא דמצוה ליכא למיסר דכיון דכולה שתא לאו הכא דייר והשתא דייר בה איכא היכירא:

ופטורה מן המזוזה. לעולם דלאו דירה היא שאינה עשויה אלא לצאת ולבא דרך שם ולהכניס שם תגרים:

ותיהוי כבית שער הפנימית. דקיל במנחות בהקומץ רבה דחייב במזוזה מדרבנן בית שער פירקא בלעז שלפני הבית:

משום דלא קביע. לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער:

סוכת גוים. שעשויה לדור בה בימות החמה:

סוכה ממ. אפילו פחותה מאלו ולקמיה מפרש מאי היא:

מאי כהלכתה. מאי אתא לאשמועינן דאילו שתהא צלתה מרובה מחמתה ובדבר שכשר לסכך בו פשיטא אטו משום דריעא במילי אחרנייתא שלא נעשית לשם סוכה תתכשר אף בפסולות:

אמר רב חסדא. האי כהלכתה דקאמר הוא שמסוככת יפה דמוכחא מלתא שעשייתה הראשונה לצל היתה ולא לצניעות בעלמא דאעג דסוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן ולצל הוא דמיקריא סוכה שסוככת מן החורב:

רקבש. סימן רועים קייצים בורגנין שומרי פירות ולקמן פריך מאי גריעותייהו דהני מהנך דלעיל דקרי ליה סוכה מכל מקום:

רועים. שעשו סוכה בשדה לישב בתוכה מפני השרב ושומרים צאנם:

קייצים. שומרי קציעות השטוחין בשדה לייבש:

בורגנין. שומרי העיר וכולן ישראלים הם אבל סוכה זו לא לשם חג נעשית:

סוכה מכל מקום. דאפילו פחות מאלו והיינו הנך דלעיל כדמפרש לקמן דהאי תנא חשיבי ליה הני משום דישראלים נינהו וחייבין בסוכה וראויה סוכתן להכשיר יותר מסוכת גנבך גוים נשים בהמה כותים שאין חייבין בסוכה:

אלימא. חשובה להכשיר:

סוכת רקבש לא קביעי. פעמים רועין כאן ופעמים רועין כאן כשאכלו את המרעה וכן קייצים כשיבשו הולכין להם וסותרין סוכתן:

מתני סוכה ישנה. כדמפרש שעשאה קודם לחג שלשים יום ולא פירש שהיא לשם חג:

בית שמאי פוסלין. דבעו סוכה לשמה וזו סתם נעשית ואילו תוך שלשים לחג הוה כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה אבל קודם שלשים סתמא לאו לחג:

ובית הלל מכשירין. דלא בעינן סוכה לשם חג:

כשרה. לבית שמאי איצטריך:

גמ סוכה לשם חג. דכתיב סוכות לה לשם מצות המלך:

על החגיגה. שלמי חגיגה שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס:

חג. חגיגה:

חג הסוכות תעשה. סוכות תעשה לחג סרס המקרא ודרשהו:

בחולו של מועד. אם לא עשאה מתחילה:

פלוגתא דרבי אליעזר בפרק הישן :

ופרכינן לבית הלל דלא בעו לשמה נימא גבי ציצית נמי לית להו דרב יהודה אמר רב:

עשאה. לציצית:

מן הגרדין. פרנייש שתולין בסוף הטלית מותר האריגה וגדל שם הציצית מינה ובה:

מן הקוצין. חוטין שנתקו בשתי וקושרים אותן ותלויין לראשיהן בבגד לאחר שנארג וקרי להו קוצין על שם שבולטין כקוצים:

מן הנימין. כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אימרא במחט וראשי חוטי התפירה תלויין בה ומהן גדלו הציצית:

פסולה. הואיל ותלויין ועומדים כל אלה בבגד ולא נתלו בה לשם ציצית לאו עשיה לשמה היא:

מן הסיסין. פקעיות כדוריות של חוט לומשייש:

כשרה. הואיל וכשנתלו בבגד לשם ציצית נתלו עשיה לשמה היא דטויה לשמה לא בעינן שאין טויה מן העשיה:

כי אמריתה קמיה דשמואל. רב יהודה תלמידו של רב ושל שמואל היה לאחר פטירתו של רב היה אומר שמועות משמו כך אמר לי רב וכשהרצתי דברים לפני שמואל נחלק עליו ממ תרוייהו עשיה לשמה בעו:

אלמא. לא גרסינן אלא הג אף מן הסיסין פסולה דבעינן טויה לשמה דמאן דגרס אלמא משמע דהאי דמותיב קאמר לה ואם כן לא מותיב אלא מדשמואל ולא מילתא היא דרב נמי עשיה לשמה בעי:

למעוטי גזולה. דבעינן תעשה לך משלך:

מתני כאילו עשאה בתוך הבית. ופסולה כדתניא בברייתא בגמ:

התחתונה פסולה. דשני סככין יש לה וקרא פסיל סוכה תחת סוכה כדלקמן:

אם אין דיורין. בגמרא מפרש לה:

גמ למה לי למתני כאילו עשאה בתוך הבית. מההוא קרא דנפקא לן תוך הבית נפקא לן תחת האילן ולמה לי למיתלי האי בהאיך:

הא קא מצטרף סכך פסול. מחובר סכך פסול הוא דכתיב באספך מגרנך ומיקבך ממה שאתה מאסף מגרנך עשה סוכתך בפסולת גורן כגון קשין ובפסולת יקב כגון אשכולות ריקניות וזמורות אלמא תלוש בעינן ומהני צל האילן לצל הסכך להשלים צלתה של סוכה:

בשחבטן. השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלה דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא כדתנן במתני אם היה סיכוך מרובה מהן כשרה:

מאי למימרא. למה ליה לרבא למימר כשרה ולמתניתין למה ליה למימר כאילו עשאה בתוך הבית לאשמועינן דלא פסול אלא דומיא דבית האי לאו תחת שני סככים הוא דכיון דחמתו מרובה דענפיו מועטין וסכך כשר רבה עליו מהיכא תיתי למיפסל לאו משום שני סככים איכא דהא חד סככה הוא ולאו משום מחובר איכא דהא בטל ליה ברובא שמע מינה מהכא שמסככין על קני הגג שקורין לטש אעפ שסמוכות זו לזו בפחות מג כיון שחמתן מרובה מצלתן ואומר רבי דזהו השיעור כשהקנים והאויר שביניהן בשוה כדאמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת ובעוד שהן הכסוי והקנים בשוה אין צריך לנענע אבל אם הקנים רבה נוטל אחת מבינתים וכל לשון חבטה שבהשס לשון השפלה והמפרש חבטה תלישה או שליפה טועה דאי מחובר הוא מאי אהני ואי תלוש הוא הא קתני או קצצן מכלל דרישא מחוברים ועוד אי תלוש הוא צלתה מרובה מחמתה אמאי לא הלא נפלו על הסכך וגבי הדלה עליה אמאי בעי סיכוך הרבה מהן:

אטו היכא דלא חבטן. דאיכא משום מחובר דמצטרף סכך פסול לכשר דאינו מעורב ביניהם ולחודיה קאי ולא בטיל:

הדלה. הרים ופשט עליה כעין דלית שקורין טריילא:

קיסוס. עשב המתפשט מאד ושרשיו כאילן ועיקרו כאילן וקורין לו אידרא ומתפשט ועולה על החומות:

פסולה. משום מחובר:

היכי דמי. סיכוך הרבה מהן דמכשיר ליה בביטול אי דלא חבטן דלא בטיל אמאי כשירה:

הא קמצטרף. ונמצא מסכך במחובר ואף על פי שהוא רחוק ומובדל מרבה הוא את הצל וצריך להיות צלתה מרובה מחמתה לבד מזה:

אלא דחבטן. דבטיל אגב כשר והוה ליה כוליה כשר:

דיעבד. דקתני הדלה:

הג שתיהן כשירות היכי דמי כגון שהתחתונה חמתה מרובה מצלתה ועליונה צלתה מרובה מחמתה וקיימא עליונה בתוך עשרים שתיהן פסולות הד כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן וקיימא עליונה למעלה מכ תחתונה כשרה ועליונה פסולה היכי דמי כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה והעליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימי תרוייהו בתוך כ עליונה כשרה ותחתונה פסולה היכי דמי כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן וקיימא עליונה בתוך כ פשיטא תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא ליה מד ניגזר דילמא מצטרף סכך פסול כו ולג בהא סיומא וכגון דקיימא עליונה כו. ופירושו שתיהן כשרות הד כגון שהתחתונה חמתה מרובה דסכך דידה כמאן דליתיה הוא דתרוייהו מתכשרן בסכך העליון והוא דקיימא עליונה בתוך כ לארץ דהוי סכך כשר אף להכשיר תחתונה:

שתיהן פסולות כו וקיימא עליונה למעלה מכ. לגגה של תחתונה שהיא קרקעיתה של עליונה:

תחתונה כשרה ועליונה פסולה הד כגון שהתחתונה צלתה מרובה כו. דסכך של עליונה לאו סכך הוא ולא מיפסלה תחתונה משום סוכה תחת סוכה ועליונה פסולה משום דחמתה מרובה מצלתה וכגון דקיימי תרוייהו בתוך כ לארץ דאי עליונה למעלה מעשרים אף תחתונה פסולה משום דמצטרף סכך פסול בהדי כשר משום דסכך למעלה מעשרים פסולה אבל כי קאי בתוך כ לצטרף ובלבד שלא יהא צלתה מרובה מחמתה דתפסיל תחתונה משום סוכה תחת סוכה:

הד דתחתונה פסולה. משום סוכה תחת סוכה:

וקיימא עליונה בתוך כ. לגגה של תחתונה דהוא קרקעיתה דעליונה:

פשיטא. דכי חד מנייהו חמתה מרובה לאו סוכה תחת סוכה היא ומאי אשמעינן רבי ירמיה:

תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא ליה. כדקיימא עליונה בתוך כ:

מד ניגזר. למיפסל תחתונה משום זמנין דקיימא עליונה למעלה דלא מסיק אדעתיה למיחש אתחתונה משום צירוף פסול עם כשר ומדחזי לעליון חמתה מרובה סבר כמאן דליתיה הוא ולא פסיל לתחתונה קמל דלא גזרינן הא אטו הא:

וכמה יהא. הפסק בין סכך לסכך ותפסול תחתונה משום סוכה תחת סוכה דלא נימא חד סוכה הוא:

טפח. אבל בציר מטפח חד סככה הוא:

טפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה. הלכה למשה מסיני הוא אבל פחות מטפח לא מביא ולא חוצץ לא מביא את הטומאה [אם] טומאה תחת ראשו אחד וכלים תחת ראשו שני והיא קורה ארוכה ורחבה טפח וראויה להביא טומאה לא מייתי משום דליכא רום הפסק טפח ממנו ולקרקע ולא חוצץ אם יש כלי על גבה כנגד הטומאה אפילו עד לרקיע טמא דטומאה רצוצה שאין לה אהל טפח בוקעת ועולה:

שלא מצינו מקום חשוב. להיות רשות לעצמו לא כרמלית ולא רהי פחות מארבעה כדאמר ביציאות השבת והכא נמי לאו רשות לעצמו היא לאקרויי סוכה תחת סוכה:

כהכשרה כך פסולה. משום שתי סוכות פסלה קרא וכי לית בה בעליונה הכשר סוכה לאו סוכה היא ולא פסלה:

אי נימא דיורין ממש. שאין בה אדם:

אטו דיורין גרמי. מכל מקום סוכה תחת סוכה היא:

אלא לאו שאינה ראויה לדירה והיכי דמי דלא גבוה י מכלל דתק כו. וקשיא לשמואל מדרבנן:

כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא. האי אין ראויה לדירה דקאמר ר יהודה לאו בשאין גבוה קאמר דאכ לתק נמי כשרה אלא כשאין בריאה וחזקה לקבל כסתות וכרים של עליונה ולישן תחתונה כשרה מהאי טעמא דשמואל דכהכשרה כך פסולה וכיון דעליונה לא חזיא למידר בה שהרי אין תחתונה מקבלתה לא פסלה:

ופרכינן מכלל דתק סבר כו. סוף סוף שמע מינה דרבנן לית להו דשמואל והוא הדין לשאינה גבוהה כו:

ומשני איכא בינייהו כו. דרבנן סברי כיון דיכולה לקבל בדוחק שם סוכה על העליונה ומיפסלא התחתונה ורבי יהודה סבר כיון דליכא תשמישא להדיא לאו שם סוכה עלה דעליונה:

מתני הנשר. שלא יהו עלין וקיסמין נושרין על שולחנו וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך כדלקמן :

או שפירס על גבי קינוף. כלומר או אפילו לא פירסו מפני הנשר אלא לנוי על מטתו:

על גבי קינוף. הן ד קונדיסין לד רגלי המטה וגבוהין ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן ופורס עליהן סדין ומרחיקן מן הסכך דהשתא לא משום מסכך בדבר המקבל טומאה מיפסלא דהא לאו לסכוכי שטחם התם:

פסולה. משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהם:

אבל פורס הוא על גבי נקליטי המטה. שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע מטה אחד למראשותיה ואחד לרגליה ונותנין כלונסא מזה לזה ופורסין עליו סדין והוא משפע לכאן ולכאן ומשום דאין לה גג טפח רחב למעלה לא מיקרי אהל:

גמ לש אלא מפני הנשר. דשויה סכך להגין הלכך מפסיל משום מקבל טומאה:

אבל לנאותה. אין שם סכך עליה וכשירה וימ טעמא דפסולה משום שני סככים ואי אפשר דאכ לרב חסדא לא מפסיל אלא אם כן מופלג ד דהא איהו אמר לעיל ארבעה וכיון דמיפלגי ד תו לא מצי למימר אבל לנאותה כשרה דהא איהו פסיל לקמן בנויי סוכה המופלגין ד מן הסכך משום שני סככין:

בקרמין המצויירין. מעשה אורג כגון בגדי צבעונין שקורין אובריין:

ובסדינים המצויירין. שצורתן בולטת כגון מעשה רוקם או מעשה אורג שקורין גלינשקש:

יינות שמנים. נותנין בכוסות של זכוכית לנוי:

הכל לפי תנאו. וכגון דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות של יום טוב הראשון דלא חל קדושה עלייהו והכי מוקים לה במסכת ביצה בהמביא ותנאה אחרינא לא מהני בהו קתני מיהת סדינין והיינו סייעתא: